נאום כתוב מאת מ"ז (סטודנטית לסוציולוגיה ומתנדבת בעמותת לתת) שהוצג במסגרת קורס רטוריקה ונאום.  מנחה: גיא יריב.  המאמר הוא תרגיל אקדמי ואינו מייצג בהכרח את עמדת הכותב.

מדוע יש יותר מקרי רצח במשפחות של אתיופים?
בדיון היום אני רוצה לעסוק בבעיה שמרבים לדבר עליה אבל נמנעים מלעסוק במקורותיה: בעיית האלימות במשפחה בקרב האכולוסיה האתיופית – בעיה שעומדת בניגוד מפתיע למיעוט היחסי של עבירות אלימת אחרות בקרב עולי אתיופיה. במסגרת הנאום אדון בנושא האלימות אשר מופנית כלפי נשים בקהילה האתיופית. אני אציג שני טיעונים אשר מסבירים מדוע יש יותר אלימות בעדה האתיופית:

• יחס נחות לנשים באתיופיה
• איבוד זהות הגבר בתא המשפחתי בישראל

יחס נחות לנשים במדינת המוצא.

לעלות לארץ חדשה זה עניין מורכב. למעשה עוקרים אנשים מביתם, מהסביבה המוכרת ומעבירים אותם אל סביבה חדשה. ככל שהסביבה החדשה דומה יותר לסביבה הקודמת, הקליטה של העולים תהיה דינאמית ומוצלחת יותר. למשל כמו העלייה הגדולה מברית המועצות, מדובר בעלייה ממדינות מודרניות ומתקדמות אל מדינה מודרנית. זה לא המצב בעלייה מאתיופיה, למעשה בעלייה הזו הבאנו את "דור המדבר" אל "דור הקדמה".
הסטאטוס קוו באתיופיה למעשה הוא שהאישה נחותה מהגבר.התפקיד שלה בחיים הוא ללדת ילדים ולציית לגבר, כלומר יש פה סוג של החפצה – האישה כחפץ אשר מייעדים לו תפקיד ולא שואלים לדעתו. זאת מדיניות פאטריאכלית מקובלת כאשר גברים מנסים לשלוט בחיי נשים.
התהליך הזה התחיל כבר עם היוולדה של התינוקת באתיופיה –  כמו באוכלוסיה הלא-יהודית (וכמו בכמה קהילות יהודיות בתימן, לפני עלייתן) נהגו יהודי אתיופיה לשלול את זכותה ליהנות מקיום יחסים ומבצעים כריתת דגדגן. גזילת ההנאה מקיום יחסי מין מהאישה נעשית כדי שלא יתעורר בה חשק מיני כלשהו, והיא לא תתפתה לקיים יחסי מין לפני הנישואים או מחוץ להם. מיותר לציין שגם המושג "אונס" בין בני-זוג נשואים לא היה קיים בלקסיקון: הבעל הוא זה שהחליט על קיום יחסי אישות ואין לאישה יותר מידי דעה בנושא.
במידה והאישה עושה משהו שנחשב לאסור מבחינת בעלה יש לו אישור להכות אותה וזה נחשב לדרך חינוך מקובלת באתיופיה. למעשה האלימות מוסדרת כדרך קבע בתא המשפחתי האתיופי וזה עוד במצב שבו האישה לא נראית וקולה בלתי נשמע. מכאן ניתן להסיק ש טריוויאלי שהמכות האלה יחמירו עד כדאי רצח במצב של שבירת גבולות כמו בעלייה לארץ.

איבוד זהותו של הגבר במשפחה לאחר העלייה לישראל

בחברה המערבית מקובל לצפות שבני זוג יפרגנו זה להצלחתו של זו.  אבל, לא כזו היא המציאות שבה חיים בני העדה: כאמור, באתיופיה נתפס הגבר כסמכות הבלעדית. הוא שיפרנס את משפחתו ויאמר לאשתו מה לעשות, כיצד להתנהג ובמה לעסוק. אישה אינה נחשבת לחלק מהמערך החינוכי של ילדיה או כפרטנרית שווה בגידולם, אלא כמי שאמורה לשרת את בעלה, למלא את צרכיו ולציית לו.
החלוקה הזאת משתנה בישראל. עם העלייה לארץ, חל שינוי עמוק במעמד הגבר. תופעה מרכזית שמתעוררת בקרב בני העדה עם הגעתם ארצה, היא האופן שבו הופך הגבר ממפרנס יחיד של משפחתו, למובטל חסר כל - הן בשל קשיי השפה, הן בשל היעדר כישורים מקצועיים הנדרשים על ידי מעסיקים ישראליים, והן משום שאין הוא מוכן לעסוק בניקיון ובעבודות "נמוכת" אחרות, בשל החשש לכבודו. האישה האתיופית מנגד, אינה בוחלת בכל סוג של פרנסה, ובהגיעה ארצה היא מבינה במהרה שבתרבות החדשה היא זוכה לקול עצמאי ולאישיות נפרדת. לכן הנשים משתלבות מהר יותר בחברה החדשה, לומדות את השפה ויוצאות לעבוד. גם הממסד הישראלי מחזק את כוחן של הנשים ע"י העברת קצבאות הילדים באופן אוטומטי לידיהן מה שנותן לנשים כוח פיננסי במשפחה. עניין זה נותן לנשים כוח רב, הן כלכלי והן חברתי. כתוצאה מכך מוצאים  את עצמם הגברים האתיופיים במצב חמור בהשוואה למצבם לפני העלייה. הם חסרי אונים וחסרי תועלת. הגבר מרגיש מושפל ושרוי במצוקה, ובמצב זה הוא עלול לפנות למקור הכוח היחיד שעדיין נותר לו, ולנקוט באלימות שמובילה לרצח.

לסיכום

ישנם יותר מקרי אלימות בעדה האתיופית מכיוון שזה יותר מוכר ולגיטימי, כלומר האלימות מעוגנת בתרבות שלהם כשיטת חינוך לגיטימית כאשר האישה סוטה מדרך הישר המקובלת. זה למעשה המצב באתיופיה- שבו אין שוויון זכויות בין נשים לגברים. עם ההגעה לישראל האישה כבר לא שפוטה של בעלה, ותוסיפו לזה את העובדה שגברים רבים גם לא מוצאים את עצמם מבחינה תעסוקתית, וקיבלתם גברים שמעמדם והפניה לאלימות הופכת דרך אפשרית לחזור למעמד של שליטה או לפחות להוציא תסכולים.

יש לך מה להגיד בנושא? הצטרף למועדון הדיון הציבורי (debate)

הירשם לקורס נאומים ולמד להציג את עמדותיך