הסתירה היא ההבדל העיקרי בין נאום עצמאי בציבור לבין דיבייט. כמובן שחשוב שכל צד יציג טיעונים משכנעים משלו, אך בהתנגשות בין שני קווי טיעונים אלו מתרחש הדיון והעימות. כדובר עליך להיות מסוגל לא רק להציג טיעונים בעד עמדתך שאותם הכנת מראש, אלא גם עליך להיות מסוגל להפריך את טיעוני היריב כפי שהוצגו על ידו. בכך נהוג להמליץ כי כל נאום ייפתח בכדקה-שתיים של סתירה של טיעוני היריב.קיימות מספר דרכים לסתור את היריב, באופן כללי ניתן לחלק אותן לשלושה סוגים: סתירה עובדתית שבה אני מערער על התקפות של המידע אותו סיפק היריב, סתירה פולמוסית, שבה אני מערער על המהימנות של הטיעונים שלו והקשר ביניהם לבין העובדות המוסכמות על שנינו, וסתירה פרוצדורלית שבה אני משתמש בחוקי הדיבייט כדי להראות כי היריב עשה מעשה פסול

1. הסתירה העובדתית
ייתרון של הכרות טובה יותר עם העובדות הוא הצורה הברורה ביותר ולעיתים גם ההרסנית ביותר של הסתירה. הדיון (בייחוד בשיטה הבריטית המקציבה זמן התכוננות מוגבל) דורש מהדוברים שיהיה להם בסיס נרחב של ידע כללי על מנת שיוכלו לנמק את שני הצדדים של המגוון הנרחב של ההצעות, ולגבות את נימוקיהם בדוגמאות ומספרים. כמעט כל הצעה תביא את הדיון למערכת מסוימת של דוגמאות עובדתיות או למחקרי מקרה אמיתיים. הצד בעל הידע העובדתי הטוב ביותר נמצא תמיד
בעמדת יתרון.
הסתירה העובדתית יכולה לקבל שתי צורות. אחת הצורות היא התגובה כלפי הטענה השקרית שמועלית על ידי הצד האחר. בדיון שעוסק בעונש המוות, לדוגמא, צוות הממשלה יכול לטעון שעונש המוות הוא הגורם המרתיע היעיל הניצב בפני הפשע. הסתירה של טיעון זה היא פשוטה: כמעט כל פיסת מחקר, בין אם היא פסיכולוגית או מבוססת על סטטיסטיקת הפשע, הראתה שעונש המוות אינו מהווה למעשה גורם מרתיע- הגורם המרתיע הוא סיכון ההילכדות ולא שיעור הענישה. שיעורי הפשיעה של
המדינות באמריקה שהציגו באופן מחודש את עונש המוות, לדוגמא, לא ירדו כתוצאה מכך. כאשר הטיעון השקרי מהווה בסיס לחלק מהנימוק של יריבך, ההוכחה שהוא בלתי נכונה מבחינה עובדתית גורמת להתמוטטות.
הסוג האחר של הסתירה העובדתית הוא הצגת העובדות כאשר אף עובדה לא סופקה. על מנת להדגים זאת, קח דוגמא מחצי הגמר של תחרות בין-אוניברסיטאית בבריטניה. ההצעה הייתה, "בית זה יהפוך את ההצבעה לחובה" (This house would introduce compulsory voting) . צוות הממשלה הציג נימוק משכנע מאוד כשהוא טוען שהכרחת המיעוטים שנשללו מהם זכויות אזרח להצביע תכפה על המפלגות הגדולות לדאוג לאוכלוסיה זו במקום להתייחס רק לאנגליה בת המעמד הבינוני. ההצבעה המהווה חובה תהפוך את המיעוטים לכוח אלקטוראלי משמעותי כשהיא שוברת את המעגל המרושע של שלילת זכויות האזרח והופכת את השיטה הדמוקרטית לייצוגית יותר. האופוזיציה הראשונה הגיבה במספר קווים שונים, ולא הבינה אף פעם את הטיעון המרכזי. הדגשים נעו בין זכות האזרח על זמנו לבין נקודת המבט המעשית, נקודות אלו כמובן חשובות פחות מאשר היתרון המכריע שהציגה הממשלה. רק האופוזיציה השניה הציגה סתירה עובדתית חזקה. ההצבעה המהווה הכרח אינה רק תיאוריה
אלא היא יושמה במספר מדינות שהבולטות ביותר מביניהן הן אוסטרליה ובלגיה. במדינות אלו לא נצפו באופן וודאי אותם היתרונות להם טענה הממשלה. באוסטרליה חובת ההצבעה לא שיפרה את גורלם של המיעוטים שזכויותיהם נשללו מהם כגון אבוריג'ינים, אך היא הגבירה את הצבעתם של קבוצות שוליים ימניות בדומה לפאולין הנסון. מצדדי "המיעוט" שהפיקו את התועלת הרבה ביותר בבלגיה היו גם הם הארגונים הימניים. אם האופוזיציה הייתה מסוגלת להעלות נקודה זו בזמן- כשהיא משווה בין תיאורית צוות ההצעה לבין מנהגי העולם האמיתי- היה להם סיכוי הרבה יותר טוב לזכות. במקרה אחר, בתחרות ישראלית שעסקה בשמיטת החוב למדינות העולם השלישי, טענה האופוזיציה כי אין סיכוי שמדינות העולם הראשון יסכימו לכך. כאשר הממשלה המסכמת הביאה שלוש דוגמאות של שמיטת חובות מצד ארה"ב וצרפת, איבדה האופוזיציה את הבסיס שעליו השעינה את טיעוניה.יש לזכור את הסיכון שבסתירה העובדתית, כאשר בדיבייט אין דרך להציג את מקור הנתונים, יהיו הנתונים שלך טובים באותה מידה כמו
הנתונים שמולך, וקיים סיכון לגלוש לויכוח בסגנון של "כן נכון" מול "לא נכון". מצב זה עומד בד"כ לזכותה של האופוזיציה המסכמת, הנהנית מן המילה האחרונה.קיימת התייחסות צינית למדי לגבי "עובדות" המועלות על ידי דיבייטורים ואין להן גיבוי. הייתי רוצה לטעון שאסור לעשות זאת וכי מעולם לא עשיתי זאת ולא הכרתי מישהו שהמציא נתונים, אבל האמת היא כמובן אחרת. למרבה הצער איש מאיתנו אינו מכיר בעל-פה את כל העובדות בכל הנושאים, ולכן העצה הטובה ביותר לתת היא פשוט "אל תיתפס"….

2. הסתירה הפולמוסית
זהו סוג הסתירה שאינה מבוססת על הידע רב יותר לגבי העובדות של צד כלשהו. במקום זאת היא הגיונית והיא משתמשת באותן עובדות בסיסיות אך מגיעה למסקנות שונות. זהו כנראה מושג יותר מדי נרחב על מנת שיתואר באופן מקיף- "הסתירה הפולמוסית" היא רק דרך מרשימה יותר לומר שאינך מסכים עם מישהו. כמובן, חשוב להראות מדוע אינך מסכים. המלכודת הקלה שניתן ליפול לתוכה היא להאמין שהפגמים שמצויים בטיעונים של יריביך הם מובנים כאליהם. אתה חייב להסביר תמיד פגמים אלו. אף פעם אין זה מספיק רק לומר שהטיעון של האופוזיציה הוא "מגוחך" ולהמשיך הלאה. אם הם חשבו שהוא טוב, גם הקהל יכל לחשוב בדרך זו. קיימות דרכי סתירה רבות ולא ניתן לסווגן. אתה צריך לציין, למרות זאת, את ההבחנה הקיימת בין הטיעון הישיר והעקיף.

טיעון ישיר
הטיעון הישיר הוא הנורמה והוא הסוג שבו נעשה שימוש ברוב הדוגמאות שלי. הוא קשור לציון הפגמים בנימוק של יריביך והצגת האופן שבו פגמים אלו מפריכים את טיעוני היריב. אתה יכול לפעול דרך ההיגיון של הטיעון ולציין היכן הוא נכשל או שאתה יכול להראות שהתוצאות הנרחבות יותר של טיעוני יריביך אינן רצויות. האפיון השכיח הפועל כאן הוא שהטיעונים מראיםשטיעוני הצד השני אינם נכונים. למשל בדיבייט שעסק במלחמה בצ'צ'ניה, טענה הממשלהשרוסיה רק תחסוך מעצמה צרות בהשתחררות מן הנטל של צ'צ'ניה ומורדיה. האופוזיציהטענה בתגובה כי ההמשך הלוגי של צעד זה הוא שכל קבוצה שתבחר לדרוש עצמאות תזכה בהאוטומטית, וכתוצאה מכך רוסיה (שבנויה כידוע מפסיפס של לאומים וקבוצות אתניות) תתפרק לרסיסים.

טיעון עקיף
אך מה אם יש אמת בטיעוני יריבך? בדיון טוב, סביר להניח שלשני הצדדים יהיו טיעונים טובים. יכול להיות חסר סיכוי או בלתי פרודוקטיבי לנסות להרוס את קו הטיעון שהוא אמיתי באופן מובן מאליו. במקום זאת, אתה יכול לקבל חלקים מהנימוק של יריביך כשאתה חולק עדיין על המסקנות שהם משיגים. אתה עושה זאת באמצעות השימוש בטיעון העקיף. אחת הדרכים לעשות זאת היא להשוות בין טיעוני יריביך לבין
טיעוניך, כשאתה מראה שבעוד שיש לצוות ההצעה חסרונות ויתרונות, היתרונות עולים על החסרונות. רוב הדיונים כמו רוב הנושאים בחיים קשורים לשאלת האיזון. זה יכול להיות האיזון בין הזכויות כגון האיזון הקיים בין זכותה "של האם לבחור" לבין זכותו "של העובר לחיות" בהפלה. זה יכול להיות איזון בין משאבי החלוקה קצרי הטווח וארוכי הטווח בין פרויקטים כגון תוכנית החלל לבין שירותי הבריאות. הטריק בדיונים אלו הוא להבין שאין תשובה של שחור או לבן. ובמקום זאת, המטרה היא למצוא את נקודת האיזון המסוימת. דיון טוב יקבל את מורכבות הנושאים המעורבים ויחקור את האזורים האפורים. לעיתים תכופות, יריביך ינסו לתאר את הדיון כנושא שחור ולבן כאשר אין זה המקרה. נסה תמיד למצוא את רמת הניתוח הנמצאת מעל רמתם. הדוגמא שעוסקת בהפלה היא דוגמא טובה. רוב צוותי הממשלה ינסו לתאר את הנושא כמניעת זכויות בין אם מדובר בזכויות העובר או האם. באמצעות ההצבעה על העובדה שהדיון עוסק למעשה באיזון הקיים בין הזכויות, אתה מראה שהנושאים הם מורכבים יותר ופתוחים יותר לדיון. מצב זה מוביל לסוג אחר של סתירה עקיפה. בדוגמא המובאת למעלה, האסטרטגיה היא לקבל חלק מהטיעונים של האופוזיציה אך להראות שהמסקנה הכוללת היא עדיין פגומה כאשר טיעונים אלו נשקלים כנגד הטיעונים שלך. כמו כן אתה יכול לקבל טיעונים ספציפיים אך הטל ספק בהשערות או בשיפוטים הערכיים שעליהם הם מסתמכים. נימוקים רבים, לדוגמא, מרוכזים סביב מספר שיטות שמטרתן להימנע מתוצאה שרק משוער שהיא בלתי רצויה. נסה להתקיף את ההשערה עצמה לפני שתעבור לפרטים הספציפיים. למשל בדיבייט בנושא מיסוד הזנות, יכולה הממשלה לטעון כי "זנות היא רע הכרחי, ואם אי אפשר למנוע אותה, מוטב לפחות לפקח עליה". האופוזיציה יכולה לטעון בשני כיוונים שונים (אבל לא את שניהם ביחד!!): כי גם אם אי אפשר למנוע זנות יש להותיר אותה בלתי חוקית כפי שסחר בסמים הוא בלתי חוקי (טיעון ישיר). לחילופין ניתן להטיל ספק בהנחה שזנות היא בלתי נמנעת, ולומר כי
טובת האליטות בניצול נשים חלשות, ואם היה מתקיים מאמץ לפתור את בעיותיהן של שכבות המצוקה, לא היו נשים משכבות אלו עוסקות בזנות (וזה כמובן טיעון עקיף).כאשר אתה תוקף את טיעוני יריבך תמיד נתח אותם. אינך יכול רק להתעלם מהטיעונים על ידי כך שתכנה אותם "מגוחכים" מבלי להראות מדוע. חשוב יותר, בדיון טוב הם לא יהיו מגוחכים. הכר בנקודות הטובות של יריבך אך הראה מדוע נקודותיך הן טובות יותר, מדוע בסופו של דבר הנימוק שלך נכון או מדוע טיעוני האופוזיציה מסתמכים על השערות שמערערות את חוזקם.

3. סתירה על בסיס חוקי הדיבייט
דרך נוספת לתקוף את יריביך היא לא להביט רק על מה שאמרו אלא על הדרך שבה אמרו זאת. לרוב, זה יהיה רק שימושי כאשר מדובר במספר הערות משניות. לדוגמא, יכול להיות שכדאי להזכיר שהדובר הראשון הקדיש ארבע דקות להגדרת ההצעה או שהדובר הקודם לא קיבל קריאות ביניים או שטיעון עיקרי חדש הוצג בדקה האחרונה של הנאום. פגמים אלו מכינים את הבמה עבור נאומך ועבור התקפותיך אך אין להם משמעות חזקה משל עצמם, וראוי שלא להישען עליהם כקו עיקרי. אחד התחומים שדווקא כן יכול לשמש כסתירה ממשית בדיון הוא זיהוי של חוסר עקביות, או סתירה-פנימית של ממש בין טיעוניהם של יריביך.
אחד העקרונות הבסיסיים של הדיון הוא שהדובר חייב להמשיך ולהגן על הנקודות שהועלו מוקדם יותר. בדיונים הפרלמנטריים הבריטיים, לעומת זאת, קל מאוד לקו הנימוק להיאבד בין שני הצוותים שנמצאים באותו הצד. כמו כן קיימת אפשרות שדובר מסוים יסתור את שותפו או אף את החלקים האחרים של נאומו. סתירה בין דוברים שונים מאותו צד היא כמעט תמיד קטלנית לאותו צד (שהרי לא ייתכן ששני פירושים מנוגדים יהיו נכונים), ויריב שלא תוקף סתירות פנימיות של יריביו פשוט מוותר על נקודות מתנה.כמובן שגם ההפך נכון: עליך להיזהר מפני סתירות בצד שלך. הן יכולות לנבוע מטעות פשוטה או מהיעדר ההבנה של הדוברים הקודמים או מכך שלא שמעת נקודה מסוימת. הן יכולות להיות התוצאה של כישלונו של נואם בלתי גמיש לזוז מטיעון מוכן למרות שהטיעון מיועד לדיבייט אחר. סתירות יכולות אף להיות מכוונות. הקבוצה השניה שנמצאת בצד מסוים יכולה לנסות "לתקוע סכין" בגבה של הקבוצה הראשונה שהציגה נימוק גרוע או טיעונים גרועים. בכל המקרים הללו, הסתירות הפנימיות פתוחות בפני ההתקפה. גם אם הטיעון השני טוב יותר מאשר הטיעון הראשון, חוקי הדיון דורשים שתהיה הסכמה בין הדוברים הנמצאים בצד מסוים וחוסר היכולת להשיג זאת מקל על הסתירה.

4. הבניית הסתירה
יצירת סוג מסוים של מבנה עבור מתקפת הנגד שלך היא חשובה כמו הבניית החלק המועיל של הנאום שלך, במיוחד אם קיימת כמות רצינית של סתירה לבצע. הדרך החלשה ביותר לעשות זאת היא גישת "האש האוטומטית", התחלת הנאום שלך עם רשימה של נקודות מנוגדות שאותן אתה סותר בסדר אקראי. מצב זה מותיר לך זמן מועט להדגיש את הנקודות החשובות ביותר או לעסוק בנושאים המורכבים יותר של הדיון. הוא יכול להוביל גם לחזרה על טיעונים, כאשר הסתירה של נקודה מסוימת היא אותו הדבר כמו הסתירה של נקודה אחרת, כך שאתה אומר זאת פעמיים. גישה יעילה יותר היא חלוקת התגובה לפי נושא. ניתן להשתמש באותה חלוקה בסיסית של טיעונים שבה השתמשו יריביך. אם הם מפצלים את הנימוק לשלוש נקודות, לדוגמא, אתה יכול להשתמש בשלוש נקודות אלו כמבנה של הסתירה שלך. המצב הטוב יותר הוא להשתמש בניתוח שלך שעוסק בטיעוניהם על מנת לבנות מבנה חדש. קח לדוגמא את הדיון שהתרחש באחד מהתחרויות הפנימיות בקיימברידג' שעסק בהצעה, "בית זה ישים מצלמות טלוויזיה בבית המשפט" (This house would introduce TV cameras to the courthouses). ההגדרה הייתה שבתי המשפט צריכים להופיע בטלוויזיה, אך רק באישורו של השופט. כל צד במשפט יוכל לבקש מהשופט להגביל את הנגישות כתוצאה מהפרטים האישיים הרגישים במיוחד שקשורים לכך או מכיוון שחש שהמצלמות יכולות ליצור דעה קדומה,
והשופט יקבע את ההחלטה הסופית. הקייס של הממשלה היה מחולק לשלוש נקודות עיקריות: שהמשפטים המצולמים בטלוויזיה יהיו טובים יותר עבור הציבור ועבור "זכותו לדעת", הם יהיו טובים יותר עבור מקצוע המשפטים שדימויו האליטיסטי יתבטל אם
הציבור יוכל לראות כיצד אנשי המקצוע פועלים לטובת האינטרס הציבורי והם יהיו טובים יותר עבור הנאשמים כאשר העין הציבורית הבוחנת תגרום לעיוות הצדק (כמו במקרה של הרביעיה מגילדפורד) להיות פחות סביר. האופוזיציה התמקדה בנקודה האחרונה. כשהיא מביטה באופן תכוף על הדוגמא של אמריקה, היא טענה שרדיפת הסנסציות של הטלוויזיה תפגע בנאשמים. המצלמות תכנסנה דעה קדומה למשפט מכיוון שהשופט יציג בפני האולם כמו במקרה של משפט או. ג'י סימפסון. המצלמות יכולות להפחיד עדים מסוימים שלא יהיו מוכנים להזכיר פיסות מידע עיקריות מסוימות בפני מיליוני צופים. נוסף לכך, הן תהפוכנה את הנאשמים לדמויות ציבוריות, כשהם מכתימים את מעמדם במשך השנים הבאות אם הם ימצאו חפים מפשע. באופן מסוים, האופוזיציה תיארה את המניפולציה של הדימויים בטלוויזיה. דו של או.ג'י. שלא התאימה לכפפה נחשבה ל"טלוויזיה טובה" אך שעות העדויות המדעיות שהראו שיכול להיות שהכפפה התכווצה לא יצרו רושם ולפיכך היו בלתי נראות. כמו כן הם הטילו ספק בזכות-הציבור-לדעת במשפט העוסק באופן ספציפי באינדיבידואל ולא בציבור באופן כללי. במקום לסתור זאת בפשטות נקודה אחר נקודה,
הסתירה של צוות ההצעה התמקדה בנושא. היא טענה שהנימוק של האופוזיציה היה מבוסס על ארבע אי הבנות מהותיות- שאחת מתייחסת למונחי הדיון ושלוש האחרות מתייחסות לאופיו של הסטטוס- קוו. ראשית, האופוזיציה לא הבינה את ההצעה. צוות ההצעה אמר שהשופט יוכל להסיר את המצלמות במקרה של רגישות מסוימת או אם היה צורך. כתוצאה מכך, הטיעונים
שעסקו בעדים המאוימים היו מוטעים. אי ההבנה השניה הייתה קשורה לאופייה של המערכת המשפטית הבריטית. השופטים האמריקאים נבחרים ולפיכך הם חייבים "להציג" היטב על מנת לשמור על תפקידיהם אך לחץ זה לא קיים על השופטים הבריטיים. אי ההבנה השלישית הייתה קשורה לאופיים של בתי המשפט הבריטיים. משמעות שיטת החוק הציבורי היא
שבאמצעות קביעת תקדים, השופט למעשה מחוקק חוק- לפיכך, החלטתו של השופט תשפיע על אנשים רבים יותר מאשר רק הצדדים המיידיים. אי ההבנה הרביעית הייתה קשורה לאופייה של העיתונות הבריטית. למרות שאסור להכניס מצלמות לבית המשפט, העיתונאים רשאים להיכנס לשם ודיווחי הצהובונים שעוסקים במשפטים פתוחים בפני סילופים המוניים. לפחות
המצלמות אינן מרעות את המצב והן תאפשרנה לאנשים רבים יותר לראות את המשפט על מנת לגבש דעה. יותר מכך, הנאשמים הופכים כבר היום לכוכבי תקשורת- ארבעת החשודים במקרה של סטפן לורנס נשפטו על ידי העיתונים והאוכלוסייה מבלי שנמצאו אשמים בפשעים כלשהם.

מבנה זה בעל ארבע הנקודות מקנה אמינות ניכרת לסתירה ומקל על ההבנה. כמו כן הוא מועיל על ידי כך שהוא מאפיין את צוות
האופוזיציה. האפיון הוא מיומנות שימושית שניתן ליישם אותה בעת הסתירה. נסו לחשוב על פגם רציני המצוי בצד השני שמאמץ את גישתו הבסיסית כלפי הדיון. במקרה זה, הצד השני לא הבין כהלכה מספר נושאים עיקריים ונראה שיש לו הבנה קלושה לגבי הסיטואציה. ניתן לאפיין יריבים למשל כמי שראשיהם מצויים בעננים, כמי שמדברים על התיאוריה אך אינם מסוגלים ליישם אותה באופן מעשי. חלק מהצוותים יכולים לתאר בצורה מסולפת את המקרה שלך. הם יכולים לטעון שלא הצלחת לעסוק באחת מנקודותיהם כאשר למעשה הראית שנקודה זו היא מוטעית או שהם יכולים לפרש שלא כהלכה בכוונה תחילה את הנימוק שלך על
מנת להציגו באור שלילי. נסה תמיד לשפר אפיונים אלו- הם יכולים להיות דרך מאוד מועילה להביט על הטיעונים של יריביך והם יכולים לערער את מעמדם. גם אם סתירה היא חיונית לדיבייטינג וחייבת להימצא בכל אספקט של הנאום (פרט לדובר הראשון כמובן), נואמים מתקדמים אינם יכולים להרשות לעצמם להסתפק בלהקדיש "זמן לסתירה" בתחילת הנאום. נואם מתחיל
עשוי לומר למשל "אני אציג נימוק חברתי, נימוק כלכלי ונימוק פוליטי, אולם לפני כן ברצוני להגיב על דברי יריבי הנכבדים…"הבעיה היא שכל זה מלאכותי מדי, ובאנגלית עוד יותר, שכן המושג “Rebuttal” אינו משמש איש פרט לדיבייטורים שכבר לעסו
אותו עד זרא. גם בעברית, כדאי תמיד לגשת לסתירה באופן פחות גלוי ויותר מתוחכם. כלל ראשון הינו לא להגביל את סתירת יריביך לראשית הנאום בלבד. התנגשות בין הצדדים היא הרי המהות של הדיבייט, ולכן כל טיעון שלך צריך לעסוק ביריביך, או לפחות להיות רלוונטי לדבריהם. אם חלק מנאומך אינו מתייחס ישירות לפחות לחלק מהקייס של הצד השני זה סימן שהוא כנראה לא רלוונטי, או שאתה הדובר הראשון של הממשלה הפותחת.הדרך הנכונה יותר למתקפת-נגד היא על ידי שילוב סתירת היריב בחומר שלך, ובעודך מציג את טיעוני קבוצתך להראות כיצד הם מתייחסים ומבטלים את טיעוני היריב. באמצעות שילוב הטיעונים שלך עם סתירת היריב אתה מבהיר את מהות הדיון ובעיקר את נקודות ההתנגשות בינך ליריביך וכך משפר את הדיבייט כולו בעודך מחזק את הצד שלך ומחליש את יריביך. השופטים יודו לך אם תעשה זאת. אזהרה שלוחה, עם זאת, לבל יתפרש הדבר כי אין מקום לתקיפת היריב מחוץ לקו הטיעונים שלך. תמיד ייתכן שיש צורך להתייחס לנקודה או נקודות של היריב בנפרד מהחומר שלך. הדבר חשוב במיוחד אם יש טיעון מרכזי שיש להתייחס אליו מוקדם ככל האפשר ועדיין אינו נוגע לקייס שאותו אתה תציג. סתירת היריב בפתיחה היא הזדמנות לתקוף את היריב בטיעוני תיאוריית-הדיבייט (להציג אותו כטרואיסטי, מתחמק, ספציפי
מדי וכו') או הזדמנות טובה לאפיין את יריביך, כפי שהוזכר מקודם. זכור רק כי הדבר
אינו צריך לבוא במקום סתירה המשולבת בנאום, אלא בנוסף אליה.
זכור שתי נקודות נוספות:
I. התייחס גם לסתירת נאום שותפך על ידי היריבים, והגן על הנקודות שלו שהותקפו. זכור כי אם אתה בונה טיעונים על בסיס טיעון של שותפך שהותקף על ידי יריביך, אתה מנסה להיבנות על יסודות מעורערים – חזק אותם.
II. כמובן שלדובר הראשון של הממשלה הפותחת יש פטור מלא מסתירת היריב.
III. נקודה חמקמקה מעט היא הגנה של הדובר השלישי בכל צד על הקבוצה שקדמה לו- לכאורה הם באותו צד ועליו לבסס את טענותיו על בסיס מוצק, ועם זאת הם יריביו על המקום הראשון. בפועל, מוטב להיראות כאילו אתה מגן על הקבוצה הפותחת, אך להגן רק על אותן נקודות החיוניות לקייס שלך.