• זה אחד הטיפים הכי שכיחים שנותנים אנשים שחושבים שהם מבינים בנושא (חפשו "פחד קהל ותחתונים" בגוגל - שעשוע מובטח). אבל בעשר שנים שאני מלמד רטוריקה עדיין לא נתקלתי במישהו שהטיפ הזה עזר לו
• מקור האגדה: הרעיון מאחורי ההצעה זה שאנשים בתחתונים הם מגוחכים ואי אפשר לפחד ממשהו מגוחך
• למה זה לא עובד: ויש לכך כמה סיבות: קודם כל כי זה מסיח את המחשבה. שנית כי אף אחד לא באמת משתכנע שהקהל יושב מולו בתחתונים רק כי הוא רוצה להאמין בזה, ולכן הפחד בעצם נשאר.
  אבל ישנה סיבה חשובה עוד יותר לא להשתמש בטיפ הזה, במיוחד לגברים: אם אתה גבר, ובקהל יש נשים, ואתה מנסה לדמיין אותן בתחתונים, אז ההבעה שתעלה לך על הפרצוף ממש - אבל ממש - לא תמצא חן בעיניהן!

2. פשוט תתחיל וזה יעבור מעצמו

• זה טיפ שיכול לתת רק מישהו שבחיים לא סבל מפחד קהל, ושפחד קהל נראה לו בעיה קטנה שאפשר לפתור בלי בעיה.
• מקור האגדה: פחד קהל הוא פוביה חברתית, ואחת ההגדרות של פוביה היא פחד לא רציונלי מדבר שלא אמור להיות מפחיד (למשל פוביה ממקומות סגורים או או מחתולים). לכן אנשים חושבים שמי שייתנסה פעם אחת ייראה שזה לא כל כך נורא והפחד יעבור לו.
• למה זה לא עובד: בגלל שפחד קהל הוא תופעה מעגלית. הלחץ הראשוני שנוצר גורם לסימפטומים רגשיים ופיזיולוגיים כמו יובש בפה וחוסר ריכוז שפוגעים בכושר הנאום, התוצאה היא נאום פחות טוב ולכן תחושת כישלון שגורמים לנאום הבא להיראות מפחיד יותר. אחרי כמה מקרים כאלו נוצרת תבנית חשיבה שנראית לא רציונלית למתבונן מבחוץ, אבל יש לה סיבות אמיתיות מאד

3. יותר אנשים מפחדים מקהל מאשר ממוות (סיינפלד)

• ג'רי סיינפלד אומר באחד הפרקים שמחקר מצא שאנשים מפחדים מקהל יותר מאשר ממוות ולכן בהלוויה הם היו מעדיפים להיות בארון ולא לשאת את ההספד
• מקור האגדה: בעזרת סטטיסטיקה אפשר להוכיח הכל. במקרה הזה ישנם מחקרים שבודקים באיזו תכיפות אנשים מפחדים מבעיות שונות, והתברר שיש אנשים שמפחדים מדיבור מול קהל חלק גדול מהזמן שלהם, ולא מקדישים הרבה מחשבה למוות. השאר זה קופירייטינג טוב.
• למה זה לא עובד: כי זה קישקוש. אצל הרוב המוחלט של האנשים, כולל אלו שסובלים מפחד קהל חריף, הסכנות הגופניות מפחידות יותר - שלא לדבר על פחד מוות. בעשר שנים שאני מלמד נתקלתי במקרה אחד ויחיד של אדם שפחד הקהל שלו היה חריף יותר מפחד מוות (הוא זכה בצל"ש ולא היה מסוגל לספר לקהל איך...). עבור כל השאר זו בדיחה נחמדה של קומיקאי מוכשר.

4. לך יש פחד קהל? לך?!! אבל יש לך כל כך הרבה בטחון עצמי

• יש אנשים עם סטיריאוטיפ של פחד קהל כבעיה של ביישנים
• מקור האגדה: פחד קהל דומה מאד לביישנות ולמופנמות. עד כדי כך דומה שיש היום ויכוח בקהילה האקדמית האם ביישנות היא סוג של הפרעת חרדה (בחיי שאני לא ממציא את זה). הדימיון נובע מכך שההשפעה של פחד קהל - הימנעות מלתפוס את מרכז הבמה ולהביע דעות ורגשות - דומה להתנהגות של מישהו שאינו אוהב תשומת לב.
• למה זה לא נכון: כי פחד קהל הוא בעיה מסוג אחר לגמרי, ולכן מגיעים לקורסים שלי הרבה מאד אנשים רהוטים, חברותיים ולעיתים אף מוחצנים שסובלים מפחד קהל בכל הרמות. גם ההיפך קורה - ישנם אנשים מופנמים שאין להם בכלל פחד קהל והם פורחים ברגע שהם עולים על הבמה למרות שבאחד-על-אחד ובקבוצות קטנות הם ממעטים להתבלט (אומרים שיהודה פוליקר וארקדי דוכין כאלה).

5.  אתה צריך לראות פסיכולוג. אין מה לעשות

• יש בילבול בין פסיכולוגיה כתחום מחקר המזהה בעיות לבין פסיכותרפיה כשיטת טיפול.
• מקור האגדה: פחד קהל, שנחשב פעם לתכונת אופי הקשורה לביישנות, הוגדר כחרדה חברתית על ידי חוקרים מתחום הפסיכולוגיה (ולא מתחום החינוך, הניהול או הרפואה, למשל) ולכן הוא מופיע ב-DSM (התנ"ך של הפסיכולוגים) ופסיכולוגים מטפלים בו בשלוש שיטות עיקריות. שיטת טיפול אחת היא הפסיכותרפיה הדינמית המוכרת בדימיון הציבורי כ"ספר לי על עצמך שעתיים בשבוע במשך שנתיים ובסוף נגלה שאמא שלך אשמה בזה", הגישה השניה היא הטיפול הקוגניטיבי ביהייביוריסטי שמוכר כשיטת "דמיין את עצמך מול קהל - איך אתה מרגיש? נסה לנשום עמוק ולדמיין את עצמך מסתכל לקהל בעיניים. מה אתה רואה?". הגישה השלישית היא הגישה הפרמקולוגית שמתבססת על כדורי הרגעה (כמו קלונקס, ואליום וכד') או על נוגדי חרדה כמו פרוזאק, ציפראלקס ושות'.
• למה זה לא עובד: האמת היא שלפעמים טיפול פסיכולוגי (במיוחד הביהייביוריסטי) דווקא נותן תוצאות מסויימות. אבל באופן בסיסי, פסיכולוג הוא עדיין רק בן-אדם אחד ולכן הוא לא קהל.  לכן כל הטיפול אצלו מתקיים במנותק מהבעיה עצמה ולפיכך גם הקושי בהתמודדות וגם ההישג בהצלחה מרגישים 'לא אמיתיים'.  לכן טיפול נכון, למשל בסדנאות לפחד קהל, צריך לעשות עם קבוצה אמיתית, שמחייבת התמודדות ופותרת בעצם קיומה את בעיית ההימנעות.

למידע נוסף על פחד קהל הירשם או התקשר 077-8200201